ככל שגילי עולה, רעיון הסוף בעולם זה מתחזק. אני עסוקה במחשבה כיצד נהפוך מיצור חי לעצם דומם שהולך ומתעכל, ואז שוב משתתף בבניה של חומר אורגני חדש.

מה נשאר לי? להתכנס לתוך עצמי ולדמיין את הימים ההם. לחזור לאדם הקדמון, לציורי המערות ולחיות ארכאיות שנכחדו ואת שלדיהם הענקיים מוצאים היום. תרבויות עתיקות השאירו סיפורים ושרידים ארכאולוגים,  בהם עצמים שזוהרם הועם, חלקם מחוקים, צבעם דהוי, עצמים שהחיים השאירו עליהם חותם. 

"פטינה" בלשון האמנים או "ואבי סאבי" כלומר המושלם שבפגום. 

נושאי עבודתי הם מעין עולם מיתולוגי עליו אני מנסה להלביש את עולמי הפרטי.

מנסה לחדור אל תוך הנושאים, מקלפת את קליפתם החיצונית, מנסה לחדור פנימה לחקור. לא פעם חורטת ושורטת בתוך הנייר הממוחזר הרך.